ביאור שטיינזלץ על חולין ו׳

1 ואי סלקא דעתיך לא קבלה מיניה ואם עולה על דעתך לומר שלא קיבל אותה ממנו ר' זירא מר' יעקב, שרבן גמליאל אסר את שחיטת הכותי רק כשישראל אינו עומד על גביו, לישני ליה שיתרץ לו, לעצמו באופן אחר: כאן כשישראל עומד על גביו מותרת שחיטת כותי, ובמקרה זה אכל ר' יוחנן, כאן כשאסר רבן גמליאל — כשאין ישראל עומד על גביו! אלא לאו שמע מינה קבלה מיניה האם לא תלמד מכאן שקיבל אותה ממנו שרב גמליאל אסר את שחיטת כותי בכל מקרה? ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

2 א ולעצם הענין מסבירים: ומאי טעמא גזרו בהו רבנן ומה טעם גזרו בהם חכמים, רבן גמליאל ובית דינו בכותים, לאסור את שחיטתם כגויים? כי הא כמו מעשה זה שר' שמעון בן אלעזר שדריה שלח אותו ר' מאיר לאתויי חמרא מבי כותאי להביא יין ממקום הכותיים, אשכחיה ההוא סבא מצא אותו זקן אחד, אמר ליה לו: "ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה" משלי כג, ב, לרמוז לו שיתרחק מהם, ולא ישתה משלהם, משום שאין לסמוך עליהם. הלך ר' שמעון בן אלעזר וספר דברים אלו לפני ר' מאיר, וגזר עליהן ר' מאיר שיהא יינם אסור כדין יינם של גויים.

3 ושאלו: מאי טעמא מה טעם הדבר? מה היה הפגם שמצאו בהם? אמר רב נחמן בר יצחק: דמות יונה מצאו להן בראש הר גריזים שהיו היושבים בהר גריזים עובדין אותה, ור' מאיר לטעמיה לטעמו, לשיטתו, דחייש למיעוטא שהוא חושש גם למיעוט ואינו סומך על הרוב, וגזר רובא אטו מיעוטא וגם במקרה זה גזר על הרוב משום המיעוט, שעובדים עבודה זרה זו. ורבן גמליאל ובית דינו שגזרו על שחיטתם נמי גם כן כדעת ר' מאיר סבירא להו סבורים הם.

4 ושואלים: פשטיה דקרא פשוטו של אותו מקרא "ושמת סכין בלועך" וגו' במאי כתיב במה נאמר? ומשיבים: בתלמיד היושב לפני רבו שצריך להיזהר בדבריו, דתני ששנה ר' חייא ברייתא זו: נאמר, "כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה" שם, א— ב, ונדרש הכתוב בכך:

5 אם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר לו טעם תשובה לשאלתו — בין, כלומר, שאל ממנו בינה, ואם לאו שסבור אתה שאינו יודע להשיב — תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועך, הימנע מלשאול, כדי שלא יבוא הרב לידי בושה. ומוסיף הכתוב, אם בעל נפש אתה ורצונך לקבל תשובה לשאלתך — פרוש היבדל הימנו, ומצא לך רב שיוכל להשיב על שאלה זו.

6 מסופר, ר' יצחק בן יוסף שדריה שלח אותו ר' אבהו לאתויי חמרא מבי כותאי להביא יין ממקום הכותיים, אשכחיה ההוא סבא מצא אותו זקן אחד, אמר ליה לו: לית אין כאן במקום הזה שומרי תורה, ואין לסמוך על בני המקום! הלך רבי יצחק וספר דברים אלה לפני ר' אבהו, והלך ר' אבהו וספר דברים אלה לפני ר' אמי ור' אסי, ודנו בדבר, ולא זזו משם עד שעשאום גויים גמורין.

7 ושואלים: למאי למה לאיזה ענין עשאום כגויים גמורים? אי אם תאמר לענין שחיטה שאין סומכים על שחיטתם, ושיינם יין נסך, הלוא מהתם גזרו בהו רבנן משם, מזמנו של ר' מאיר ורבן גמליאל, כבר גזרו בהם חכמים! ומשיבים: אינהו גזור ולא קבלו מינייהו הם הראשונים גזרו ולא קיבלו מהם, אתו באו ר' אמי ור' אסי וחזרו וגזרו גזירה זו וקבלו מינייהו מהם.

8 ושואלים: מאי מה משמעות של הביטוי "גויים גמורין"? אמר רב נחמן בר יצחק: לענין לבטל רשות שיש לו בחצר משותפת בשבת, וכן ליתן רשות בחצר, שיידונו הכותים לענין זה כגויים.

9 וכדתניא וכמו ששנויה ברייתא: ישראל שהיה משומד לחלל שבת, אבל היה משמר שבתו בשוק, שבפני רבים נזהר מלחלל שבת, אם לא עירב עירובי חצירות לפני השבת — דינו כישראל כשר, מבטל את הרשות שלו בחצר המשותפת, וכן נותן את הרשות שלו לשאר בני החצר, ומותר לשאר הישראלים שעשו עירוב לטלטל בחצר. ואולם מי שאינו משמר שבתו גם בשוק — אינו מבטל רשות ונותן רשות.

10 וטעם הדבר, מפני שאמרו חכמים: ישראל נותן רשות ומבטל רשות בדיבור בלבד, ובגוי אין מועיל עד שישכור ממנו את רשותו בכסף, ומחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי. והוא הדין לכותי.

11 ומוסיפים, כיצד הוא האופן של נתינת רשות, או ביטול רשות על ידי ישראל? אם אמר לו לשכנו: "רשותי קנויה לך" או "רשותי מבוטלת לך" — קנה את הרשות, ואינו צריך לזכות לו את רשותו באחת מדרכי הקנין הקבועות.

12 ב ושבים לדון בענין שהוזכר בעמוד הקודם, שצדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה של חטא על ידם. מסופר, ר' זירא ורב אסי איקלעו לפונדקא הזדמנו לפונדק של המקום יאי, אייתו לקמייהו הביאו לפניהם ביצים המצומקות שבושלו הרבה עד שהצטמקו בתוך יין, ר' זירא לא אכל לפי שחשש שמא לא הפרישו מעשר מן היין, ורב אסי אכל. אמר ליה לו ר' זירא לרב אסי: ולא חייש מר וכי אין אדוני חושש לתערובת יין דמאי יבול שספק אם הופרש ממנו מעשר שיש בביצים? אמר ליה לו: לאו אדעתאי לא עלה הדבר בדעתי.

13 אמר ר' זירא בליבו: אפשר גזרו חכמים על התערובת של דמאי שתהיה אסורה, ומסתייעא מילתא ויסתייע הדבר, יקרה בפועל לרב אסי למיכל איסורא לאכול איסור? השתא עכשיו, הרי בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן? ולכן צריך לבדוק אם יש בכך איסור.

14 נפק יצא רבי זירא דק ואשכח דקדק ומצא, שאכן לא נכשל רב אסי, דתנן ששנינו בברייתא: הלוקח הקונה בשוק יין לתת לתוך המורייס ציר של דגים או לתוך האלונתית משקה מעורב ביין, או שקנה כרשינין לעשות מהן טחינין מאכל שמעורבים בו כרשינים טחונים או עדשים לעשות מהן רסיסין מאכל שמעורבים בו עדשים, אם ספק לו אם עושרו — חייב לעשר אותם משום דמאי, ואין צריך לומר שאם ברור לו שלא עושרו שחייב לעשרם משום ודאי.

15 והן עצמן, המורייס והאלונתית, הטחינין והרסיסין, כשקונה אותם מעם הארץ כשהם מוכנים — מותרין, מפני שהן תערובת. משמע, איפוא, שאין איסור בתערובת דמאי.

16 ותוהים: והאם לא גזרו על תערובת דמאי? והתניא והרי שנויה ברייתא: הנותן לשכנתו שהיא מעמי הארץ עיסה לאפות ונתן עמה שאור לצורך האפיה, וקדירה לבשל ותבלין עמה — אינו חושש לשאור ותבלין שבה, בעיסה או בתבשיל שהכינה, לא משום שביעית שמא אינה שומרת שביעית והחליפה בתבלינים שלה שהם של שביעית, ולא משום מעשר, ואולם

17 אם אמר לה במפורש "עשי לי משליכי משלך", מן השאור או התבלין שלך — חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר, למרות שמדובר בתערובת דמאי!

18 ודוחים: שאני התם שונה שם, שכיון דקאמר שהוא אומר לה "עשי לי משליכי" — כמאן דעריב בידים דמי כמי שמערב בידיו הוא נחשב, כאילו מכניס בעצמו דמאי, ובאופן זה ודאי אינו רשאי לאכול עד שיעשר. רפרם אמר תירוץ אחר: שאני שונה שאור ותבלין, דלטעמא עביד שלטעם הוא עשוי, וטעמא לא בטיל וטעם לא בטל, אף על פי שהוא בתערובת.

19 ותוהים: ולחלופי לא חיישינן ולהחלפה אין אנו חוששים שמא תחליף השכנה את מה שהביא לה בשלה? והתנן והרי שנינו במשנה: הנותן לחמותו שהיתה חשודה על המעשרות, עיסה לאפות — הרי הוא מעשר תחילה את מה שהוא נותן לה, כדין כל מי שנותן מאכל לעם הארץ, וכן מעשר גם את מה שהוא נוטל ממנה בחזרה, מפני שחשודה שהיא מחלפת את הדבר המתקלקל, שאם נתן לה דבר והתקלקל, היא מחליפה בשלה! ומשיבים: התם כדתניא טעמא שם יש דין מיוחד, כמו ששנוי הטעם, אמר ר' יהודה: רוצה היא בתקנת בתה, כלומר, היא מעוניינת בטובת בתה שתאכל מאכל משובח, ובושה מתביישת מחתנה, ואינה אומרת לו במפורש שהיא מחליפה את מה שהתקלקל, אלא מחליפה בחשאי.

20 ומוסיפים ושואלים: ולעלמא לא חיישינן ובכלל, במקום שאין סיבה מיוחדת, אין אנו חוששים שעם הארץ יחליף את הניתן לו? והתנן והרי שנינו במשנה: הנותן עיסה או קדירה לפונדקית שלו שתאפה או תבשל לו — מעשר תחילה את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה ממנה, מפני שחשודה שמחלפת! ומשיבים: התם נמי שם גם כן יש טעם מיוחד בדבר, משום שאשת עם הארץ מוריא ואמרה מורה לעצמה היתר להחליף ואומרת: בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא התלמיד חכם יאכל חם ואני אוכל קר, ולכן היא מחליפה לו, אבל במקרה אחר אין חוששים להחלפה.

21 ושואלים: ולחלופי לא חיישינן ולחילוף אין אנו חוששים? והתניא והרי שנויה ברייתא: אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בתבואת עם הארץ בזמן שהיא אשת החבר טמאה, כגון שהיא נדה. ואין חשש שתאכל מן התבואה שאינה מעושרת, שכיון שהיא טמאה היא נזהרת ואינה נוגעת בתבואה, כדי שלא תטמא אותה, אבל לא בזמן שהיא טהורה, שמא תכניס לפיה תבואה שאינה מעושרת.

22 ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון עם אשת עם הארץ, מפני שחבירתה אשת עם הארץ נותנת לה מן התבואה ואוכלת.

23 ומעתה, השתא מיגזל גזלה עכשיו, הרי, אנו מניחים שאשת עם הארץ גוזלת ולוקחת משל בעלה ונותנת לחברותיה, וכי חלופי מיבעיא להחליף צריך לומר שהיא חשודה על כך? אמר רב יוסף, התם נמי שם גם כן יש טעם מיוחד בדבר, שמוריא ואמרה שמורה לעצמה היתר ואומרת: תורא מדישיה קאכיל השור מדישו הוא אוכל, וסבורה שמותר לה לעשות כן.

24 א ומביאים מעשה הקשור למה שהוזכר לעיל, שאין צדיקים מגיעים לידי מכשול אפילו בשגגה. מסופר, העיד ר' יהושע בן זרוז, בן חמיו של ר' מאיר, לפני רבי, על ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן מבלי להפריש ממנו תרומה ומעשר, שסבר שאין בית שאן מארץ ישראל ואינה קדושה בקדושת הארץ, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו, על סמך עדות זו.

25 חברו עליו על רבי אחיו ובית אביו, אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר?

26 דרש להן רבי מקרא זה שנאמר במלך חזקיהו: "וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן" מלכים ב יח, ד, ויש לתמוה: אפשר ייתכן שקיטרו לנחש זה ובא אסא שהיה מלך צדיק ולא ביערו מהעולם, ולאחריו בא יהושפט ולא ביערו עד ימי חזקיה? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום!